תמיד איתך

כשהיית קטנה לא רצו להיות איתך עד הסוף. פעם אהבו, פעם דחו.  לא היה זמן להיות איתך בנוכחות, בהקשבה, ברוגע. הכול היה מהר מהר, נו, קדימה, ואת רצית לאט.

וביקשת, רגע, רגע.

אני עוד לא מוכנה, עוד לא התארגנתי, אני צריכה שתקשיבו, אני צריכה…

"קדימה! תמהרי", הם אמרו, "אין זמן.!

ואת בתוכך, ידעת, יש.

ואת ביקשת, תעצרו. תהיו איתי עוד, אני זקוקה לכם.

והם, מיהרו. והלכו. 

ובכל פעם שחזרו, קיווית, אולי הפעם. 

שוב ושוב, קיווית, והתאכזבת, נפגעת, וחווית דחיה.

והתרגלת, שלא מגיע לך שיאהבו אותך. שלא מגיע לך שיהיו איתך עד הסוף, בכל מצב, וללא תנאי.

והאשמת את עצמך שאת לא מספיק בקצב, את לא מספיק בזמן. את לא מספיק. את – לא.

וכך המשכת הלאה, סוחבת את עצמך לכל מקום, עם הילדה הכואבת שלך, שלא קיבלה את מה שהייתה צריכה.

ילדה פצועה, שכואב לה, ילדה שלא מסוגלת לפתוח את הלב כי אולי זה רק לרגע. לא שווה לי רק הרגע, רני רוצה להיות, לחוות, לנכוח, להישאר. לא לברוח.

והם ברחו ובורחים. דוחים, עושים הכול כדי לא להרגיש, להישאר בתפקוד גבוה, לחייך, להצטלם, ללכת למסעדה או לחו"ל או לקנות טלויזיה, ועוד אחת. ורכב, ועוד אחד. ולמלא את עצמם בכסף עד שלא ירגישו שום דבר.

ולא יתנו לאף אחד להרגיש. ומי שמרגיש, כמוך – הוא בעייתי, ורגיש מידי, ולוקח כל דבר ללב, וחפרן, ועצוב, ולא מתפקד, או לא הבין את החיים.

ולאט לאט את חושבת.. אקבור את הילדה הזאת, ההרסנית, שלא תרים ראש ותנסה להיות לב בעולם של ניכור. חבל עליה, כל אחד פה דואג לעצמו, עסוק בענייניו. אין כאן אהבה.

מה יש לי לעשות איתך, ילדה שמרגישה הכול, ולא יכולה לבטא דבר?

אסור לדבר על כאב. צריך כל הזמן לבדר ולשמוח ולהראות שהכול טוב. לשחק איזה משחק ולהעמיד פנים, כשפנים כואב.

ואז מגיע איזה זמן שאת חושבת: מי אלה האנשים האלה שנתתי להם חיי, שירדתי על ברכיי, למענם? למען דחייתם?  

ולמה שלא אחיה למעני, מעתה? בלעדיהם? בלעדי, זוהי מילה נפלאה. תמשיכו בלעדי, כי לי יש ייעוד אחר, שליחות אחרת, מקום אחר להתגלות בו. מקום שיש בו קרקע פוריה ומצמיחה, מקום שבו הזמן הוא נצח והוא תמיד שם.

והמקום הזה הוא אני.

Image by Piyapong Saydaung from Pixabay