קשיים בקבלת החלטות

קבלת החלטות יכולה להיות אירוע טראומתי, מכאיב, קשה, מלחיץ ומאיים בחיים שלנו. אחד הדברים הקשים שאפשר לחוות בחוויה של קבלת החלטות היא הלופים האינסופיים של "כן או לא?" כן או לא? מה לעשות? לאן ללכת? אפשר לזהות את הדפוס הזה ממש כמו ריקוד שבו אתה מוחזק באיזו נקודת אחיזה, וקשה לך לשחרר אותה, ומהנקודה הזו אתה יוצא אל העולם, וחוזר, ושוב יוצא וחוזר, בלופים אינסופיים. בתחתית של הלופים האלו יש אותך, שואל שאלה: האם בטוח לי כאן? האם יש לי כאן מקום בעולם? לאן אני שייך? האם אני יכול לסמוך על עצמי? מה יקרה אם אעשה טעות? האם מה שאני רוצה קיים במציאות? האם מותר לי לחלום את החלומות שלי? והאם אני מסוגל להצליח?

כאבי העבר חיים בנו

אם למדנו במהלך השנים שאנחנו מזיקים, שהמדד הפנימי שלנו למציאות הוא מקולקל – אנחנו נפחד מאוד לקבל החלטות, ויווצר לנו דפוס קבוע של לופ שנמנע. בסופו של דבר זה אוסף של התניות משפחתיות וחברתיות שהאמנו להן, עד שהתקבע לנו מצב שבו אנחנו מפחדים לזוז, אנחנו לא סומכים על עצמנו ואנחנו בטוחים שנכשל. בין אם זה ההורים שלא נתנו לנו חוויה של אמונה בעצמנו, בין אם זה טראומות ילדות שעברנו ואפילו דברים שלא קשורים אלינו שהם פשוט תיקון שאנחנו צריכים לעבור כאן בדמות של הנמנעות והפחד לקבל החלטות. ואז במציאות, אנחנו נראה את זה כ"דפוס של לופ", שבו מסתובבים שוב ושוב ולא מצליחים להגיע להחלטה. 

אני כישלון

כל מי שחווה את החוויה הזאת של קושי להחליט, יודע כמה סבל נפשי זה. ייסורים של ממש. לכאורה כלפי חוץ הכול בסדר, אבל הלחץ הפנימי בין להיות בסדר, להצליח, לתת את התפוקה, לעבור לשלב הבא לבין המציאות בפועל, יוצר מצב של כאב מאוד גדול. זה נחווה כעינוי של ממש לנפש, ולא רק זה, זה גם יוצר דימוי עצמי שלילי ביותר על האדם. עם הזמן, והכישלונות, והחוויות האלו עם הקושי להחליט, האדם מוצא את עצמו מתעב את עצמו. ממש, לא סובל את עצמו. ומכאן הוא גם ינסה להזיק לעצמו. להכאיב, לשבור, להרוס דברים שכבר כן עובדים – מנגנון השמדה עצמית. כי הכאב של ההכאבה העצמית הוא יותר שווה מאשר לחוות עוד דקה אחת של סבל בחוסר וודאות של הדפוס הקשה שאיתו מתמודדים. ולכן יש רצון לקחת שליטה ולעשות משהו (ACTING OUT), כדי לשחרר את המצב. 

להתבונן על הדפוס

אז כאמור, הדפוס הבלתי מסתגל (לכאורה) שלנו, מוביל לשנאה עצמית ורדיפה עצמית. למה אני כזה? למה הכול כל כך לאט? למה קשה לי לקפוץ למים? למה קשה לי לסמוך על היקום, על החיים? למה זה לא זורם כמו לכולם? אם רק הייתי כמו… ולא כמוני, כישלון. כשהשאלות האלו מוטחות בך בצורה כואבת וקשה, מצד אחד זה יכול להיות זרז למציאת פתרון, אבל מצד שני זה בעיקר פריקת זעם, הורדה והרגשה קשה ועצובה של כל מי שאנחנו. וחשוב מאוד שנשים לב קודם כל לכל המערכת שלנו. לכל מה שקורה לנו. כל מה שנראה שהוא לא בשליטה ולא מסתגל, מתוסכל, מסתובב בלופ. וזה נכון גם בהימנעות וקושי לקבל החלטות וגם בכל דפוס אחר ששזור לנו בחיים ואיתו אנחנו מתמודדים.

מה עושים?

גם אם יש נקודת אמת במה שהקול הזה אומר, הרי שאם היית יכול לקפוץ למים- היית קופץ, ואם היית יכול ברגע לסמוך על העולם – היית סומך. אבל משהו במערכת שלך לא סתם מתנהג ככה, ובאופן ראשוני – כדאי פשוט לכבד את זה. לא אומר לקבל את זה לנצח אבל פשוט לתת לזה להיות איך שזה. להלחם בדפוס הזה לא יפתור אותו, אבל להתחיל לדשן את המסביב של הצמח הזה שנקרא "אתה", אולי כן יתן משהו. עוד קצת ועוד קצת… אפשרות נוספת היא לראות ממה את היתרון והאור שיוצא מהדפוס הזה של "אני לא יודע להחליט". יש משהו מאוד שמור ומוגן שאתה מעניק לעצמך. אתה מנסה להיות מוגן. בדרך קשה ומייסרת, נכון. אבל זאת הדרך שמצאת. איזה פלא של מערכת גופנפש חכמה, שיודעת שהיא זקוקה להגנה ועושה הכול בשביל להגן עליך. זה ראוי להרבה התפעלות והערכה. 

אבל מה זה עוזר לי אם זה מפריע לי בחיים? אם זה גורם לי סבל? אם זה מענה אותי שאני כל פעם נתקע על אותה נקודה? שאלה טובה. אולי אם זה ככה, אז אולי זה לא אמור להשתנות כרגע? והשאלה היותר חשובה היא: מה זה אומר עליך ש"אתה" – "כזה"? אולי זה תפקיד משמעותי שאתה מגלם כרגע בתקופת החיים שלך, ותקופת החיים של הסביבה שלך, ואולי זה לא באמת בבחירתך לשנות את זה ולהפוך הכול מחושך לאור? אולי זה יותר לקבל את מה שקורה, והדרך לשינוי תהיה ממקום אחר בכלל, ממקום שלא ציפה, שלא ידע, אלא רק החזיק אמונה שאפשר אחרת, ונתן לדברים להיות. וכן, כמובן שאפשר לעשות פעולות מעשיות ("אתכפיא, פעולות התנהגותיות של "בכוח", של "להכריח את עצמך"), זה גם עובד לפעמים, אבל האם בתוכך, אתה מצליח לאהוב גם את החלק הזה? החלק הזה שלא יודע, שמתלבט, שמתענה, שתקוע? הוא גם חלק ממה שאתה כרגע, או לפחות מהסיפור שרץ אצלך במוח. הוא גם חלק ממה שבכל מקרה צריך לעבור עליך. ואתה לא אשם בזה שזה מה שקורה לך. זה מה שהעמיסו עלינו שנים, תפיסות לא נכונות, דמיונות, חשיבה מעוותת, דפוס של ריצוי אינסופי, וזה בהחלט קשה להשתחרר מזה. וזה בסדר שזה לא השתחרר עדיין *כמו שאתה רוצה שזה ישתחרר*, כי שלמות, היא לא שייכת לאף אדם כאן. אבל המוח ישכנע שגם התקדמות קטנה זה כלום, ושבכלל לא התקדמת, ושיש עוד כל כך הרבה לאן להתקדם – אז תתייאש! זהו. אתה גמור.

איך מפסיקים סבל שאני גורם לעצמי? 

אז קודם כל מבינים שזה משהו שנדבק בך עם השנים, עם הטראומות, הלחצים, הכאבים, הילדות ששרטו אותך שם, שם היית צריך לשרוד, את הצעקות, האלימות, הלחצים, הדחייה, הנטישה, השקרים, החוסר אמון, והתהליך שאנחנו עוברים כאן הוא תהליך של להכיר בזה שה לא היה לשווא. זה לא היה במקרה, בטעות, ב"אשמתי". זה חלקים שמגיעים אליי, בשביל לעבור תיקון ועל גביהם אני מגלה את הטוב ואת האור. למשל, אם אני רואה ששוב ושוב אני בדפוס שבו אני לא מצליח להחליט, או שאני נמנע, בורח, מפחד, אז אני יודע שזה עצמו סימן בשבילי לעצור ולראות שחלק טוב בתוכי רוצה להתגלות, אז למשל אני יכולה להעצים את זה ובמקום לומר לעצמי: "אני לא יודעת לקבל החלטה", "אני מפחדת להחליט" "אני לא סומכת על עצמי", אני יכולה לומר: "חשוב לי לעשות דברים ביסודיות", "חשוב לי לראות את התמונה המלאה", "אני יודעת לסמוך על עצמי וגם חשוב לי להגן על עצמי באותה המידה". "אני כן יודעת לקבל החלטה, אבל לא תמיד ולא בכל מצב". ככה, מה שנשמר ומתפתח אצלי, זה האהבה שלי לעצמי, ואני לא מפנה מבט כועס וזועם אל מה שקורה, אלא מקבלת ואפילו מעריכה את עצמי, ממש קצת. במצב הזה, סיכוי רב שאני אצליח לקבל החלטה בפעם הבאה בצורה יותר נעימה , גם אם שוב יעלה הלופ, לפחות לא תתלווה אליו שנאה עצמית. ואולי אפילו אוכל לראות "איזה חמודה שאת מפחדת להחליט…". כי זה בדיוק מה שזה, ילד מפווחד שמאמין שהוא לא ראוי ושאמרו לו שאיו סיכוי. אז זו הנקודה של הריפוי שם, להאמין בו, לתת לו תקווה. וזה התהליך שהבורא עושה איתנו תמיד, בסבלנות, באהבה, ברכות. מעביר אותנו עוד צעד ועוד צעד, בונה אותנו, בדיוק לפי מה שאנחנו צריכים בכל שלב.

מקווה שזה עזר, מוזמנים לכתוב בתגובות איך אתם מרגישים עם זה.

באהבה

רותם