היום נדבר קצת על טיפול בסימפטומים כמו חרדה, דיכאון, תקיעות בחיים, התמכרויות ועוד, מנקודת מבט של גישת המובחנות בטיפול משפחתי (בואן). כידוע (או שלא), אני מאוד מחבבת את בואן וגישתו, גישת המובחנות, זו גישה שנוגעת קצת בשורש של תופעות ובאמת כולנו רוצים להרגיש טוב ולהצליח להרגיש הנאה ושמחה בחיים. ובשביל שנוכל לעשות את זה, יש דרך של התבוננות במערכת כולה ולא מתמקדת רק בקצה הכאב המורגש. ככל שמעמיקים פנימה, אפשר לגלות שבטעות נכנסנו לתפקיד ששנים הלבישו עלינו, או ציפיה מהחברה שאני אהיה כך או אחרת, שמאוד מפעילה אותנו, והיום אני רוצה לדבר על צורת החשיבה הזאת, שיכולה להוציא אותנו ממצבים מורכבים אל עבר רווחה נפשית והקלה.
בקצרה על הגישה
גישת המובחנות היא גישה שפיתח מורי בואן (זה השם שלו) והיא מורכבת מכמה רכיבים. הרכיב הראשון הוא העובדה שבכל מערכת יחסים, בפרט מערכת משפחתית וזוגית, יש התלכדות (Fusion), ההתלכדות הזאת היא ערבוב רגשי, הזדהות רגשית יתרה, בין שני אנשים והיא לא מאפשרת להיפגש בצורה בריאה. זהו בעצם חוסר מובחנות (תכלס זה מקביל למושגים בקבלה, שם קוראים לזה קשר של 'אחור באחור' או 'פנים בפנים'). מתוך כך, נוצרת חרדה גבוהה בקשר שבין בני הזוג או בין ההורים לילדים או כל קשר אחר משפחתי, וכל אחד מגיב בצורה שונה לחרדה הזו. אחד, בוחר להתרחק, השני, נכנס לדפוס שלילי, או מפתח סימפטום. ועל זה אני רוצה להרחיב היום.
הרכיב השני הוא משולשים רגשיים, שזה בעצם מצב שבו החרדה כ"כ גבוהה, שאי אפשר להכיל אותה, אז הופ מצרפים אדם נוסף למערכת, בצורה לא מודעת, או מודעת. למשל, אמא שלא מצליחה להעביר מסר לאבא, תעביר אותו דרך הילד. יכולות להיות לזה המון צורות ואולי נרחיב בהמשך. עקרון נוסף של בואן הוא ההעברה הבין דורית שמתקיימת ממשפחת המוצא אל עבר המשפחה הגרעינית. ולכן צריך להיות מודעים אל מה שעובר, ומה רוצים להשאיר מאחור ולא להעביר. בואן דיבר על מובחנות (דיפרנציאציה) = שזהו מצב שבו כל אדם מפתח עולם בריא ושלם משלו, ומהמקום הזה הוא מגיע אל הקשר, במצב מובחן יש גם יכולת לשאת חרדה מבלי לנטוש. זהו על קצה המזלג.
"כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה…"
בעבר היה נהוג להסתכל על בעיות כאל משהו נקודתי, אישי ופרטי. איזה מוטציה שהגיעה משום מקום, מחלה אוטואימונית. הגוף פתאום תוקף את עצמו. בעולם הרפואה, שהקביל במשך שנים רבות גם לעולם הטיפולי, היה ברור שלפעמים יש איזה עשב שוטה, איזו בעיה לא ברורה, ששום דבר לא הביא אותה, היא הביאה את עצמה. עם השנים, הגישות נהיו יותר מערכתיות, והתחילו בעצם לקלוט, שהאדם לא חי לבד. הוא חי באטמוספירה כלשהי שמשפיעה עליו, שמושפעת ממנו, ושמה שקורה בחייו הוא תוצר של מערכת שלמה שזזה ונעה סביבו.
של מי ההתקף זעם הזה?
וכך, גם כשאנחנו באים לבחון "בעיות", למשל אימא שמספרת ש"פתאום" הילד התחיל לחטוף התקפי זעם, או שהילדה בחרדה, או שיש כעסים, אלימות, או כל צורה אחרת של התנהגות קשה, ובדרך כלל מה שההורים יעשו זה לבקש טיפול עבור הילד, עד כדי כך שהיום הורים לילד בן שלוש יבקשו עבורו בלבד טיפול נפשי. עכשיו, לתפיסת עולמי, אין דבר כזה לטפל ב"שעיר לעזאזאל". כי הוא לא נוצר סתם, ילד מתעצב בתוך אטמוספירה, בתוך חברה, ולכן כדאי להסתכל ברמת המקרו, גם ברמת האבחון וגם ברמת הטיפול.
אבחון מדויק יותר
זה ככה גם במשפחה, גם כעם. אנחנו תמיד חלק ממשהו. אם ניקח למשל מצב של דיכאון, או חרדה, תקיעות וכד, וננסה להסתכל עליה מנקודת מבט מערכתית, נחפש קשרים בין דוריים שמועברים וממשיכים, או שנסתכל על תפקידים שאדם מחזיק, *ביחס למשפחה שלו* וקשה לו לשחרר אותם. כשנוגעים בנקודה השורשית שממנה מגיע הקושי, הוא גם משתחרר יותר מהר והוא גם יותר מדויק. וזה גם שייך לתרבות שבה אנחנו נמצאים, שמקדשת משו כזה או אחר, ואיפה אני מול זה.
מובחנות – להתעסק בחלק שלי
המון פעמים נראה אנשים ששולחים אנשים אחרים לטיפול, הבת זוג שולחת את הבן זוג, ההורה שולח את הילד לטיפול, ובסוף – מי לוקח אחריות? עכשיו, זה לא אומר שיש כאן עידוד להתעלם ממה שהאדם השני עושה ולקחת את כל האשמה רק על צד אחד, בכלל אין כאן אשמה, אלא, כמו שקייטי אומרת: "כשאני רואה מלחמה בעולם, אני מסתכלת על עצמי". זה מקום מובחן. אם לא טוב במערכת יחסים, אפשר לזוז ממנה, אבל אם נשארים ורוצים לתקן, מה החלק שלי כאן? וזה מתאים בין הורים לילדים ובין גבר לאישה ובכל קשר בחיים. וזה בסדר שיש זמן הבשלה עד שמצליחים, זה ממש בסדר. הזמן הזה יכול לקחת המון שנים ואנחנו בדרך.
אז נחזור רגע לטיפול בסימפטום. למשל, התמכרות או חרדה של ילד, יכולה להיות תגובה לריחוק בין ההורים שלו. או אם מדברים על מבוגרים סימפטום כמו דיכאון, קושי בזוגיות, הימנעות, התפרצויות או תחושת תקיעות, יכולים להיות הדרך הלא־מודעת של המערכת “לבקש התארגנות מחדש”. וכשאנחנו ניגשים לזה מהמקום המובחן, אנחנו כבר לא שואלים “איך מעלימים את הסימפטום?”, אלא “מה הוא מספר על המקום שבו אני חי? על המערכת שמחזיקה אותי? על הפער בין מי שאני באמת לבין מי שלימדו אותי להיות?”. מתוך השאלה הזו מתחיל שינוי אמיתי – יש תנועה פנימה, התבוננות, ובהדרגה גם בנייה של זהות יציבה יותר שמאפשרת חופש בחירה, נשימה, ומערכת יחסים בריאה יותר עם עצמנו ועם העולם.
מה דעתכם? תגיבו כאן למטה בתגובות