העומס והרגע הזה

זה מתחיל בלחישה קטנה. קול שאומר "משהו לא בסדר". לפני שאני מספיקה לנסות לחשוב איך להתמודד, פתאום המחשבה נודדת לעוד תחום, ועוד אחד, ועוד אחד. בעיות בכל מקום. וואי וואי מה יהיה? איך תצאי מזה? כלום לא בכיוון הנכון. זה הכול לא טוב. לא טוב בכל מקום.

נעים להכיר, הנחש. 

אומן בעבודתו. מומחה בתחומו. הוא לא תוקף בבת אחת. הוא בונה את המלכודת לאט, בסבלנות. מתחיל בספק קטן, בחשש פצפון, ולפני שאת מבינה מה קורה, כל עולמך נצבע בשחור. פתאום הכל נראה גרוע.

האמנת למחשבה. האמנת לסיפור.

המוח שלנו הוא יוצר דמיוני מוכשר במיוחד. הוא יכול לביים סרטי אימה ולהקרין לך אותם על מסך שמפריע לראות. בסרטים האלה את תמיד הגיבורה האומללה, זו שהכל נופל עליה. זו שהכול קורה רק לה. החברים בוגדים, המשפחה מאכזבת, הקריירה קורסת, והעתיד? אין עתיד בסרטים האלה. וכשהסרט הזה רץ לך בראש, העולם כולו משתנה. האנשים שאהבת אתמול הופכים לאויבים. המבטים התמימים נטענים בכוונות זדון. המילים מתפרשות לרעה. המציאות מתעוותת דרך עדשת הפחד והכאב.

את יוצאת מאיזון.

ואז השנאה מתחילה לגאות – שנאה כלפי אחרים, כלפי העולם, וגרוע מכל, כלפי עצמך. ומתחילות השאלות: "בשביל מה כל זה? למה להמשיך לנסות כשהכל כל כך גרוע?" או "אם רק הייתי עושה אחרת.. מה חשבתי לעצמי? זה הכול בגללי…" הלופ ממשיך וממשיך…

אבל אז קורה משהו מוזר. את הולכת לעבר המטבח, מדליקה את הקומקום, שומעת את המים מתחילים לבעבע. תנועה אוטומטית של הוצאת כוס מהארון. הנחת כפית קפה. ומשהו בתוכך מתחיל להתעורר. קול שקט, עדין, אבל בטוח בעצמו שלוחש: "רגע… אני בסדר. אני כאן, עכשיו."

את מתבוננת סביבך ומבחינה: הקירות עדיין עומדים. 

הרצפה מוצקה תחת רגלייך. 

את נושמת. את קיימת. 

שום דבר מוחשי לא השתנה במציאות. רק הסיפור שסיפרת לעצמך.

אלו רק מחשבות. סיפורים שהמוח רקם. לא עובדות, לא מציאות מוחלטת.

הבהלה על הפרנסה, החרדה לגבי המשפחה, הפחד מהעתיד הלא ידוע – זה רק סרט. 

אבל הרגע הזה, הכוס החמה בידיים שלך, הנשימה שלך, הם אמיתיים.

את כאן, נוכחת, בגוף שלך.

מה יהיה מחר? אני עדיין לא יודעת. 

אולי אף אחת לא יודעת באמת. אבל בינתיים, יש את הרגע הזה. יש את הנשימה הזאת. יש את היכולת להרגיש את החום מהכוס עוברת אלייך. האם הפחד ייעלם לגמרי? כנראה שלא. הנחש תמיד יחזור. אבל עם כל פעם שאת מזהה אותו, עם כל פעם שאת אומרת לעצמך "אלו רק מחשבות", כוחו נחלש מעט. 

מה יהיה מחר? לא יודעת. לא רוצה לדעת. אני רק יודעת שאני בוטחת.

תרגול מעשי:

* כשהעומס הרגשי מתגבר, כשהמחשבות משתלטות, ונראות ממש משכנעות: 

מה עוזר לי לחזור לעצמי?

מה יכול להעניק לי תחושת ביטחון או נחמה עכשיו?

איזה מאכל, צליל, או ריח יכולים להחזיר אותי לתחושה של כאן ועכשיו?

כדאי ממש להתחבר דווקא לדברים פיסיים כמו מאכל, שתיה, מגע, ריח, צליל, שמקרקעים את הגוף בחזרה מהמוח החושב אל הגוף החווה.

Image by Piyapong Saydaung from Pixabay