רובנו מסתובבים בעולם עם תחושה שאנחנו צריכים "להוכיח" משהו למישהו. ככה התרגלנו, חונכו וגדלנו – מה שאנחנו זה לא מספיק טוב למישהו (לעצמנו, לבוס בעבודה, לבורא עולם, להורים, לבן/בת זוג) וצריך בעצם חיים שלמים 'להדביק את הפער' ולהיות האדם הזה 'חסר הפער'. אם גם אתם מרגישים שאתם כל הזמן במרדף אחרי משהו שלא מגיע, המשיכו לקרוא.
כן, המפקד
לפעמים אני מרחמת על אנשים שנמצאים בתפקידי סמכות. מחנכים דגולים, מפקדים, רבנים, חברי כנסת, שרי ביטחון וכו. תחשבו איזה קשה זה שאתה לא יכול להיות סתם אחד שלא מבין כלום. ממש סתם איזה מישהו, שממש אין לו מושג מה הוא עושה. אין לך זכאות להיות "לא יודע". צריך לתחזק את הפוזה של "אני חזק, אני מוביל, אני יודע". ולא רק לאנשים כאלה זה קשה, כי בעצם לכל אחד מאיתנו יש איזה תפקיד, שאנחנו חייבים לתחזק.
לא יודע/ת
כמה זה משחרר להיות אנושיים. להודות, לפחות בפני עצמנו כשלב ראשון: אני זקוק/ה לאהבה. אני לא יכול/ה לבד. אני חלש/ה. אני צריכ/ה. אני לא מרגיש/ה טוב נפשית. אני לא יודע/ת את התשובה. אני לא במיטבי. כשאנחנו נמצאים בפוזה של ה'כל יכולים', קשה להיות מאושרים באמת. קשה לקבל את עצמנו עד הסוף. וקשה להיות מחוברים לרצונות העמוקים באמת שלנו.
את מי את/ה מציל/ה?
כשניסיתי לחשוב בעקבות הפוסט הקודם על הגבולות, למה קשה להגיד למישהו: "לא" חשבתי שזה גם קשור לנסיון להציל. למה אני ממהרת להציל, לתת את הפתרון, את התשובה, את המענה, את התגובה האוטומטית? האוטומט הזה "להציל" נמצא הרבה אצל ילדים הוריים. שגדלו למציאות שבה ההורה לא היה זמין, והם היו צריכים תמיד לתת תשובה. תמיד חובת ההוכחה היא עליהם. זו התרגלות לא קלה בנפש, תמיד לצאת החוצה להגיב, לפני שנכנסת פנימה.
להרגיש ראויה
כשאני מרגישה ראויה, לא הכול עליי. אני יודעת שגם האחר, וגם הבורא נמצאים כאן בשביל להשלים את המלאכה. אבל זה כן מצריך ממני להתרגל לא להזיע כל הזמן. לא להתאמץ כל הזמן, בעיקר במצבים שבהם זה כלל לא תפקידי! זה ממש אומר להתפטר מתפקידים שלקחתי על עצמי: להציל את העולם, להושיע את כולם, להבין את כולם, לתת תרוצים, והסברים לכולם, להכיל את כולם. הבטריה מתרוקנת מאוד מהר ככה.
לחזור לגודל הנכון שלנו
החיבור הזה לעצמנו, מרגיע את המערכת, כי זה פשוט לשים את עצמנו בגודל הנכון שלנו. אני לא כל יכולה, ואני גם לא לא יודעת כלום. אני לומדת. אני בתהליך, שבו מותר לטעות, מותר להתנסות, ומותר פשוט להיות. נסיים בחלק של ימימה שאני מאוד אוהבת שעוסק בדיוק בנושא הזה (זה לא ציטוט מדויק):
מהיום את מפסיקה להתאמץ.
"עשית מאמצים כה גדולים להיות בסדר, שלא יכעסו, שיקבלו, שיבינו. והנה, את לא מבינה, איך לא התקבלה מלאכתך? מהיום את מפסיקה להתאמץ. אל תוכיחי מלאכתך לאף אחד. עשי כפי יכולתך והרבי לשגות. גם אם את שוגה, מותר לך לשגות כמה שתצטרכי לשגות… אם עולה בכי, תוציאי. מותר לך לשגות כל הזמן, עד שתחליטי לשנות. הדיוק שלך יהיה לקבל את עצמך עם השגיאות. אני יודעת שזה כואב, תני לבכי לצאת.. בכי זה לא חולשה…".