חרדה היא מצב רגשי של עומס והצפה. היא בד"כ מתבטאת בסימפטומים גופניים של לחץ בחזה, ובמחשבות טורדניות ושליליות. היא גם יכולה להיות תחושה של "אני משתגע", או "משהו חמור כמו התקף לב קורה לי". החרדה היא בעצם הצפה רגשית ומחשבתית שלנו, שמתרחשת באמצעות ביטוי גופני מאוד אינטנסיבי. מה עושים כשזה קורה לנו? המשיכו לקרוא.
לא להבהל
אני רוצה לדבר היום על העקרון הזה שנקרא: "לא להיבהל". כי הוא ממש מיומנות שלמה, שכדאי מאוד לתרגל. בכל מצב בחיים, יש את מה שקורה לנו, ויש את ה"מה זה אומר עליי" אם זה קורה לי. יש את מה שאני חושבת שקורה. לכן רוב האנשים, כשיש להם איזה כאב קטן, הולכים לגוגל, לראות אם זו לא מחלה גדולה. ככה זה כשאנחנו במצב השרדותי. מצב שלא בוטח, לא סומך, מצב של פחד.
אז מה ז"א לא להבהל?
יש מצב כזה, בגופנפש, שמשהו עובר עלינו ואנחנו יכולים להכנס דרכו בשער ולחוות אותו עד הסוף. ברגע שעושים את זה, אין ל'זה' ברירה, אלא לעבור מהר יותר. ואנחנו לא מנסים שזה יעבור מהר יותר, זה פשוט מה שקורה. נגיד, אם מישהי עוברת עכשיו 'התקף חרדה', דיכאון, כאב ראש או שפעת – אם נותנים לכל התחושות האלו הזדהות יתר – כלומר, מזדהים עם הבעיה – בעצם לא מאפשרים לה להשתחרר.
זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר
כלומר, כדאי לעניות דעתי, לתת לאנרגיה הזאת להשתחרר. לתת לה לצאת. לתת למה שרוצה, להתבטא. נכון! זה כואב! נכון, זה לא נעים! אנחנו לא במיטבנו כשיש לנו שפעת או כשעובר עכשיו גל דיכאוני. אבל יהיה לנו הרבה יותר טוב בלונג ראן, אם נלמד להתיידד עם זה, במקום להבהל מזה. ובינינו, זה טבעי. ורובנו עברנו או עוברים בתחנות האלה, מי יותר ומי פחות.
טיפול שורש
תראו הכעסים, המתחים, הדאגות, הם לא הולכים לשום מקום. יש כמה אפשרויות: או שנכניס את הכעסים פנימה, אל עצמנו בצורות שונות של הלקאה והכאבה עצמית, או שנוציא את זה על אחרים, או שניתן לאנרגיה הזאת להיות, לחלוף ולהעלם, בדיוק כמו שהיא באה. זה כמו ילד קטן שמנדנד שם שנתייחס, ואנחנו כזה: "לא, לא עכשיו…". בסוף, הכאב מבקש לעלות, שיראו אותו, שיכירו בו, שיגידו: "אני יודע/ת שזה כואב…", שיהיה שם הורה מיטיב שירגיע. ונחשו מה? אנחנו ההורה הזה.
מינונים שונים של חרדה
אז חרדה יכולה להיות מינורית והיא יכולה להגיע להתקף של ממש. בכל מקרה, בכל פעם שאנחנו חווים תעוקה מהסוג הזה, זו תזכורת של הגוף שלנו שאנחנו צריכים להתנקות קצת מכל מיני רגשות קשים וחוויות לא טובות. מן איפוס מערכת שכזה. וכשזה קורה, כדאי שנכין לנו את ההורה הפנימי המרגיע, את מערכת ההרגעה הפיסית והנפשית שלנו.
איך מתמודדים עם התקף חרדה?
-
- ברמת הגוף: להתקרקע כמה שיותר בחוויה הגופנית. להסתכל עליה כאילו מבחוץ ולתת לזה להיות מבלי להבהל. אם עולה בכי, הזעה, נשימות קצרות, לחץ בחזה – להזכיר לעצמי שזו רק חוויה גופנית והיא תחלוף. להתייחס אליה כאל ניקוי נפשי עמוק שבא לשחרר אותי (זה באמת מה שזה).
-
- ברמת המיינד: האם חוץ ממה שאני חושב ומאמין (הכול גרוע, אני הולך למות או כל מחשבה מלחיצה אחרת), אני בסדר?
-
- לנקות האשמה עצמית: מה זה אומר עליי שזה קורה לי? אני משוגע/השתגעתי/אני לא תקין/הגוף שלי לא תקין וכו' – אלו מחשבות שמעבר לכך שהן לא נכונות, הן מחמירות את המצב. מה זה אומר עליי שיש לי חרדה או התקף חרדה? זה אומר שאני אדם אנושי, עם רגשות, עם עומסים, כמו כל אחד. ואם זה אומר שאני צריך לשנות או לתקן משהו בחיים שלי, זה בסדר, גם לזה אפשר להקשיב, אבל לא בהאשמה ושנאה עצמית ולא בעיצומו של סבל.
- לעצור! לעצור את העיסוק שאני עושה, או את מה שהתחייבתי וללכת למקום שקט שבו אוכל להרגיע את עצמי. לתת לעצמי זמן להתאושש ולהרגע, במקום בלי אנשים.
- לדבר עם אדם קרוב ולשתף אותו בתחושות הפיסיות ובמחשבות שעוברות לי בראש, יכול להוביל גם כן להקלה ולהרגעה.
להכיר את עצמי
כשאנחנו לומדים להקשיב לגוף שלנו, להתיידד עם התחושות, להכיר את עצמנו יותר טוב, אנחנו יכולים להיות פחות מופעלים רגשית. ברגע שאנחנו מתחברים למקום ההורי הפנימי, למקום האוהב, שתמיד יכול לשאול: מה את צריכה כרגע? מה יעזור לך? נוכל לתת לעצמנו יותר מענה, ונרגיש יותר טוב.
בהצלחה 🙂
תמונה: Elegant inspiration art