מוצאים את עצמכם אומרים 'כן' ומתכוונים 'לא'? מבצעים פעולות כי "לא נעים"? מרגישים תמיד שלא משנה מה תעשו, לא תהיו מספיק טובים? הפוסט היום, הוא המשך של הפוסט על הרצון, ויעסוק בריצוי. מה קורה לנו כשאנחנו מרצים, למה אנחנו עושים את זה, ומה נרוויח אם נשים לב לדפוס הזה בקרבנו? המשיכו לקרוא.
מה זה ריצוי?
ריצוי זה מצב שבו אנחנו נותנים משקל וחשיבות לרצונות של אחרים ומעדיפים אותם על פני שלנו. במצב כזה אנחנו עוברים מהקשבה לשדה שלנו אל הקשבה לשדה של האחר עד כדי שכחה וביטול של עצמנו. וכך, חמודים שכמונו, נמצא את עצמנו אומרים 'כן' ומתכוונים ל'לא', נעשה פעולות שאנחנו לא באמת רוצים לעשות ונרגיש לא טוב. נרגיש צורך להצטדק, להסביר, לפרט, להדגים, להסביר, להיות עבור – כשאנחנו לא שם באמת. ריצוי מתבטא בפעולות קטנות אך הוא גם הלך רוח כללי של התחושה שאנחנו 'חייבים' לתת יותר מעצמנו, ואם לא, אנחנו לא מספיק בסדר.
למה אנחנו מרצים?
כבני אדם, יש לנו נטייה טבעית ובריאה לנתינה. כולנו אוהבים לתת ומרגישים מסופקים כשאנחנו נותנים ומעניקים מעצמנו לסביבה. יש לנו גם צורך לבדוק שאנחנו באמת עושים טוב ומתחשבים בסביבה. אבל כמו בכל תחום בחיים, האיזון הוא מה שמשנה. נתינת יתר והפרזה היא אינה נתינה, אלא החסרה. ועיסוק יתר בצרכים של האחר וביטול הצרכים שלי – זו דרך שבדרך כלל מביאה איתה תחושות של סבל, קורבנות, עייפות וריקנות.
הפחד לאבד שייכות
מעבר לעובדה שכך חונכנו לראות את האחר, מאחורי הריצוי יש פחד. פחד שינטשו אותי, שלא יאהבו אותי, שינתקו איתי קשר, שיכעסו עליי, פחד להחמיץ משהו (FOMO), פחד לאבד מקום. כיצורים חברתיים, אנחנו רוצים להיות שייכים ורצויים. אנחנו לא רוצים שיכעסו או שלא יאהבו אותנו. ואנחנו גם לא רוצים לעשות יותר מידי רעש. אם למשל, אביע את הרצון האותנטי שלי, אולי זה לא יסתדר למישהו? אולי מישהו יכעס? אולי מישהו יחשוב עליי משהו שלילי? וזו תחושה שלרבים מאיתנו קשה לשאת.
ואז, מה קורה לנו?
כשאנחנו מנותקים מהרצון שלנו, ומגיבים בצורה אוטומטית שוב ושוב, המערכת מתרגלת לחוסר והחסרה. משהו נלקח מאיתנו. יש חוויה של התרוקנות של הכוחות ואולי גם עצב. אין אותי/ אני לא נראית/אני לא ראויה/ הרצונות שלי לא מקבלים ביטוי. אנחנו גם יכולים לחוות תחושת קורבנות, כעס, עצב ועוד. לפעמים, אנחנו חושבים שאחרים הם שלא רואים אותי, כשבעצם זו אני שמחסירה ממני, שלא יודעת לבטא את הרצון שלי או לשים גבול כשצריך.
באפס מאמץ
לימימה יש חלק שבו כתוב: "מהיום את מפסיקה להתאמץ. אל תוכיחי מלאכתך לאף אדם". בתחילת החלק מתוארת מישהי שממש מתאמצת להוכיח את המלאכה שלה, להוכיח שהיא טובה, שהיא בסדר, שהיא 'גם' כמו כולם, אבל מאמצים מהסוג הזה מתישים את הנפש, ומרוקנים את כל הכוחות. אז ההדרכה היא: אין מה להוכיח לאנשים מסביבנו שום דבר. שהרי אנחנו יודעים שהערך שלנו הוא מוחלט ותמיד טוב – לא משנה מה עשינו, מה עשו לנו, מה הצלחנו, מה נכשלנו. תמיד טובים. אז אין לנו מה להדביק את הפער עם שאר העולם, בגלל שאנחנו לא בתחרות עם אף אחד. ומהמקום הזה, אין צורך לרצות אף אחד, או לחשוש שמישהו לא יאהב אותי או לא. וגם אם מישהו לא יאהב, אז? כשאני מחובר/ת למהותי הטוב/ה, אני לא עסוק במה חושבים ואם אוהבים או לא. יש לזה גם קשר לחיבור לייעוד ולשליחות של כל אחד מאיתנו כאן.
חשוב לציין: לא לרצות אחרים, זה לא אומר 'להטיח בפנים' את האמת שלנו או לפגוע במישהו אחר, אלא להעז להיות אנחנו. לדעת לשים גבולות כשצריך. ללמוד לתקשר את עצמנו החוצה, זו כבר מלאכה עדינה בפני עצמה 🙂 הקרויה תקשורת מקרבת. וזה כבר נושא לפוסט אחר.
איך אפשר לצאת מריצוי?
אז אחרי שהבנו שהריצוי הוא המעטפת החיצונית של הרצון להיות שייכים, אהובים והבנו שבעצם אנחנו כבר טובים ובסדר איך שאנחנו, מהמקום הזה, אפשר לראות איפה אנחנו מרצים וזה כבר פחות מתאים לנו ולפני שאנחנו משנים משהו, כדאי קודם להתבונן על זה כשזה קורה. אז הכנתי כאן רשימת שאלות שאפשר לשאול את עצמנו:
1. איפה בחיים שלי אני מרצה?
2. איפה אני שמה את הרצון של האחר על פני הרצון שלי?
3. האם אני יודעת לזהות מה הרצון שלי במצבים מסוימים?
4. באיזה מצבים אני עוצרת לבדוק מה הרצון שלי?
5. באיזה מצבים אני אומרת כן בלי לחשוב? האם זה מול אדם ספציפי?
6. באיזה מצבים אני מרגישה מחויבת לעשות משהו או להתנהג בצורה מסוימת?
7. האם אני מרגישה בנוח לומר לא?
8. האם אני מפחדת מתגובות של אחרים?
9. האם אני חוששת שלא ירצו להיות איתי, אם אביע את עצמי בכנות?
10. האם אני חוששת שיכעסו עליי אם אביע את רצוני האמיתי?
11. מה אני חוששת שיקרה, אם אביע עכשיו את הרצון האמיתי שלי?
למתקדמים:
1. האם אנשים סביבי מנסים לרצות אותי?
2. האם אנשים סביבי מפחדים מהתגובה שלי?
3. האם אנשים מרגישים בנוח לומר לי לא?
שיהיה בהצלחה לכולנו. מקווה שהפוסט הועיל לכם!
מוזמנים כרגיל, להגיב, בהמוניכם.