המתנה שבדיכאון

דיכאון. כולנו מפחדים ממנו. השחור-שחור הזה שלא מותיר לנו אוויר לנשימה. המגדל בבל הזה שקורס עליך ומשאיר אותך חסר.ת כוחות וחסר.ת אונים, מבלי יכולת לזוז. אפשר לומר שרוב אוכלוסיית העולם תסבול ממנה כזו או אחרת של דיכאון, יותר נשים, ובפרט בימינו, שיש על מה. ובכן, היום אני רוצה לגעת בנושא הרגיש הזה, ולתת לו קצת חמצן.

בתחילה, אני רוצה לתת קצת מידע על דיכאון למי שפוגש אותו לראשונה. מי שמכיר אותי ואת הגישה שלי, יודע שאני מתייחסת למצב של דיכאון בצורה אחרת לגמרי ממה שנהוג להתייחס אליה כיום, ועל כך תהיה הרחבה בהמשך.

 

אבחון, מישהו?

לפי ההגדרות של המדריך האמריקני להפרעות נפשיות (DSM), דכאון היא מצב שבו חווים חמישה תסמינים מאלה שיובאו כעת, במשך שבועיים רצופים, אשר יוצרים קושי משמעותי בתחום החברתי, התעסוקתי והרגשי. בין שלל התסמינים נוכל לצפות מצב רוח נמוך, אובדן עניין והנאה רוב היום, עצבות מתמשכת, חרדה, שעמום, בכי, פסימיות, תחושת חוסר ערך או אשמה, ורגישות לכישלון ולדחייה. כמו כן יכולים להתקיים קשיי ריכוז, חשיבה איטית, קושי לקבל החלטות וקושי לפתור בעיות. וכן מחשבות שליליות, מחשבות על מוות ועל פגיעה עצמית. בנוסף, מתקיימת גם הסתגרות חברתית, התבודדות והזנחה של המראה החיצוני/ההגיינה. גם הגוף מגיב ובדרך כלל במצבי דכאון נמצא גם כאבים פיסיים, שינויים במשקל שינויים בדפוסי שינה, עייפות וחוסר אנרגיה. 

 

איזה סוגי דיכאון יש?

דיכאון הוא תופעה שנעה על רצף, החל מדיכאון קל שבו האדם חווה תחושת דכדוך הנמשך שבועיים לפחות אך לא יותר משנתיים, ללא קשיי תפקוד, וכלה בדיכאון קליני (מז'ורי) שבו האדם חווה חוסר הנאה ועניין בחיים למשך זמן ממושך עם קשיי תפקוד משמעותיים. ישנה גם הפרעת דיכאון מתמשכת (דיסטימיה)  שבה אדם סובל ממצב רוח ירוד במשך תקופה של שנתיים שבה צריכים להיות לפחות שני סימפטומים: תיאבון נמוך או מוגבר, בעיות שינה, חוסר אנרגיה, דימוי עצמי נמוך, קושי בריכוז, תחושת חוסר שמחה.  

 

אסור להיות חלש

לא יודעת אם שמתם לב, אבל בחברה שלנו היום לא נהוג להיות חלש 🙂 . מנהג כזה שהשתרש. חולשה אנושית לא מצטלמת טוב בעולם שבו "החזק שורד". מעבר לכך, יש גם נטייה לזלזל בתחושות של האדם עצמו עם משפטים כמו: "את סתם עושה סיפור", "מה הבעיה, קומי", "יאלה להמשיך הלאה" וכדו. שמתם לב שבחברה שלנו גם "לא להרגיש טוב" מוצדק רק בתחום הגוף? הרי אי אפשר לשלוח לבוס הודעה: "היי, החיים נראים לי שחורים, אני רוצה למות ולכן לא אגיע היום לעבודה".

 

מה יש להתבייש?

אז כן, יש מגמה של הסתרה ובושה של מצבים שהם פחות 'מתפקדים'. בקורות חיים צריך תמיד להיות רצף של תפקוד, בחיים, בלימודים, בעבודה, תמיד צריך לעלות על הגל. תמיד צריך לעבור מדבר לדבר, בצורה מהירה, בלי עצירות. ומי שלא כזה, הוא קצת מוזר, לא?  מי שלא עומד בקצב? מי שלא בדיוק נותן את התפוקה שצריך לתת. כאילו יש מקום כזה שאומר: אנחנו מושלמים. אנחנו אלוהים. אין פערים ואין חסרונות. וגם אם יש – נסתיר אותם. והרי המציאות כולה מלא חסרונות, פערים, וזה לא פקשוש במערכת.

מסך שחור

כשאדם חווה דיכאון, הוא בעצם מרגיש את הפער הזה בצורה חזקה. בין הרצוי למצוי. בין מה שחלמתי למה שקורה בפועל. ומתחילה החלשה של המערכת: למה זה קרה לי? כנראה בגלל ש.. אני לא מספיק טוב/לא ראוי/לא תקין. החוויה היא חוויה של אין מוצא/כלום לא שווה/אם לא קרה כך וכך/אם נכשלתי. המחשבות השליליות מתגברות, עד שהן ממש כמו מסך שחור וסמיך שסוגר על האדם ולא נותן לו לראות את הטוב. הכוח השלילי הזה קיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו. והוא מנסה בכל דרך, לסלול אותנו למטה. זה באמת לא קל לחוות את זה והתחושות הן מאוד קשות ומייסרות. 

 

אז איך יוצאים מזה?

אני בטוחה שכל מי שחווה את זה, ממש לא מרגיש שזו מתנה, כפי שאומרת הכותרת. אלא סבל מתמשך שאין לו סוף. ובכל זאת, מעניין שנהוג לכנות את הקשיים רגשיים "הפרעה". זה אמנם אכן מפריע, אבל בעומק, אולי נקרא לזה: "התרעה"? כנראה, שאם עדיין קיימים בעולמנו בליל הרגשות האלו, סימן שיש להם איזה תפקיד כאן. וכנראה שהתחושות הקשות, הסבל, והייסורים, זו דרך של שיחה של המציאות איתנו, שאנחנו לא כ"כ במקום הנכון לנו, שמשהו מבקש שינוי. 

 

להפסיק להסתיר או להתבייש

חלק מאוד גדול בריפוי של כל הדבר הזה, הוא להפסיק להסתיר את זה. בעיקר מעצמנו. ולמתקדמים, גם מהסביבה. זה בעצם לאפשר לעצמנו להיות בני האדם שהננו. לאפשר לעצמנו לחוות רגעים של צער או סבל מאוד גדול ולא להיבהל כשזה קורה. כלומר, המטרה היא לא להעיף את זה מאיתנו ולחזור בחזרה לחיים שהיו לנו קודם, שהרי לא בשביל זה זה הגיע. אם זה הגיע, יש לזה סיבה. יש כאן שיחה, ומקום שמבקש מאיתנו משהו. מקום פנימי, שלא וויתר עלינו. שכ"כ זקוק למנוחה ולשינוי של מה שהיה עד עכשיו. וזו הדרך היחידה שהגופנפש שלנו מצאו, כדי לתת לנו את מה שאנחנו באמת מבקשים. לא הפרעה. התרעה.

 

הבנתי את הבדיחה

ביירון קייטי שכבה במיטה במשך 20 שנה ולא עשתה דבר. ברגע אחד, מקק זחל על רגלה, והיא החלה לצחוק. צחוק אמיתי ומתגלגל. היא מתארת את זה כ: "הבנתי את הבדיחה". כלומר, היא הבינה לפתע, שכל הצער והייסורים שהיא חוותה היו בגלל האמונה הלא נכונה שהיא החזיקה, על עצמה, על העולם. היא פתאום הבינה, שהיא זה לא המחשבות שלה. ושהסבל העיקרי שהיא חוותה היה לא בגלל המציאות אלא בגלל שהיא נצמדה חזק והאמינה למחשבות השליליות. היא האמינה שהיא באמת לא בסדר. מכאן צמחה השיטה שלה: שיטת העבודה. במקום להאמין למחשבה, היא שואלת: "האם זאת האמת?". 

לא להאיץ תהליכים

למצבים רגשיים קשים יש תפקיד בחיים שלנו. אחד הדברים שאני יותר ויותר מבינה עם השנים, הוא שניסיון לצאת ממצב, הרבה פעמים הוא התנגדות למה שהמצב מנסה לרפא. למשל, בעולם הבריאות הטבעית, אם אתה משתעל – זו לא מחלה. אם אתה לוקח כדור נגד שיעול, הפסקת את השיעול, הידד, אך גם הפסקת את פעולת הניקוי. אז אנשים יגידו: אז מה, אשאר במיטה 20 שנה? זו מחשבה מבוהלת. שמאמינה לזה שהרע באמת קיים ויכול להרוס הכול. 

 

זה בסדר לתפקד

זה בסדר אם מישהו מחליט לקחת כדור כדי להצליח לתפקד. יש מצבים מסכני חיים שצריך התערבות מיידית תרופתית או מצבים לא חמורים אחרים, שזו ההחלטה שמתקבלת. הדיון כאן הוא לא מה לעשות בפועל, אלא, להבין לדיכאון, כמו לשאר המצבים הנפשיים, יש מטרה ותכלית: להגיע לאהבה עצמית גבוהה יותר, להבין אחרים טוב יותר, להיות רגישים יותר, להיות בענווה ובמקום האמיתי שלנו, ללמוד לקבל עזרה ועוד.

 

אז מה יש שם בדיכאון שהוא מתנה עבורנו?

כשאנחנו חווים דיכאון, עצבות, מרה שחורה, זו הדרך של המערכת שלנו לאותת שמשהו בחיינו לא נכון לנו. משהו לא מדויק, צורם. ומופעלת מערכת הגנה. כלומר, זו תגובה בריאה לאורח חיים לא בריא שסיגלנו לעצמנו, ולא שמנו לב. לפעמים זה צורך לעצור ולנוח, מה שלא אפשרנו לה כל הזמן כשניסינו לברוח. (depression – מנוחה עמוקה). לפעמים המצב הזה עוזר לנו להשיל את ה"פאסון", את הדמות שאנחנו מנסים לתחזק בכוח, הדמות החזקה והמתפקדת. ומשהו נפתח בנו בקטע כנה יותר. פתאום אנחנו מבינים יותר את המקום האמיתי שלנו וזה בונה בנו ענווה. 

חיבור טוב יותר לעצמי

משהו במצב הדיכאוני יכול לאפשר לי להיות מחובר לעצמי אמיתי יותר. אם נאפשר לזה לקרות דרכנו. עד הדיכאון, היינו באיזה סוג של אוטומט, ואז מגיע גל של עצבות או דיכאון, וזה מבקש מאיתנו לחזור למקום אחר. זה עדיין אתה, רק עם קצת פחות אגו. אבל, כשהאגו מרגיש שהוא הולך להיות מחוסל, הוא מתנגד בכל הכוח שזה לא יקרה. כי הוא ניזון ממנו. לכן, זה מאוד ממכר להיות בדיכאון (ההבנה שזו התמכרות, יכולה מאוד לפתוח).