החלטות בחיים. נושא מרתק ומעניין שפוגש רבים מאיתנו. כבר כתבתי פוסט קצר שקשור לנושא, אתם יכולים לקרוא אותו כאן. היום אדבר עליו מזווית קצת אחרת. נתחיל בסיפור :).
יום אחד, לפני כמה שנים, רציתי לקנות יומן שנתי. נכנסתי לחנות וניגשתי לפינת היומנים. סרקתי את היומנים וראיתי כמה שהיו נראים לי יפים. במה לבחור? אני שוהה ליד היומנים, מביטה בצורות, בצבעים. טוב, עברה רבע שעה. התחלתי לצמצמם אפשרויות, עד שבסוף הגעתי לשניים. נקודות לבנות על הדפס ירוק עם ינשוף בצד?? או פסים ורודים צפופים על רקע לבן? מה יבוא לי לראות כל יום כשאני שולפת את היומן מהתיק? מסתכלת ימינה ליומן הראשון, מסתכלת שמאלה. לוידעת, אף אחד לא נראה לי. אולי אקח משהו מהערימה שפסלתי מקודם?
אוי, המוכרת מסתכלת עליי. בטח היא חושבת שאני הזויה, חצי שעה בחנות על יומן מסכן.
נקודות לבנות או פסים ורודים צפופים??
"נו בחייאת, קחי כבר משהו! מה זה משנה?" קול אחד מתחיל כבר לאבד סבלנות.
"מה זאת אומרת מה זה משנה? זה היומן שאביט בו כל השנה!" כ-ל השנה!" ענה הקול השני.
ו.. רק המחשבה שיכלתי לקחת יומן אחר ולא לקחתי… אז כדאי שאשקיע.
ובסוף אגיע לאיזה מקום ומישהי תשלוף איזה יומן מטריף שיהיה יותר יפה משלי?
***
לבסוף בחרתי באחד מהם, אני כבר לא זוכרת במי.
אני רק זוכרת שלמרות שהתעצבנתי על עצמי שלקח לי המון זמן,
הרגשתי שאחרי כל המאמץ הזה הגעתי לתוצאה טובה.
עד כאן הסיפור.
אז… למה קשה לנו לקבל החלטות?
אפשר לשים לב שמה שמנהל אותנו מתחת לכל קושי בבחירה הוא: פחד. בקלות אפשר היה להחליף את היומן בבחירת מקום מגורים, בבחירת בן/בת זוג, בבחירת מקום לימודים, במקום עבודה, בבחירת מגמה בתיכון, בחירת שרות לאומי, בבחירה מה לאכול היום בבוקר, איפה ללדת, לאיזה מטפל ללכת ועוד… בכל המצבים האלו כשאנחנו צריכים לקבל החלטה, אנחנו פוגשים פחד. פחד לטעות, פחד להיות לא בסדר, פחד מהסביבה, מה יגידו, פחד מהעתיד הלא נודע, פחד שלא אצליח, פחד שמשהו ישתבש, פחד שכן אצליח, פחד מאיבוד מקום, פחד שלא יהיה לי מספיק מקום, שייכות, פחד לאבד את עצמי, פחד מאיבוד שליטה, פחד משינוי.
מה קורה לנו כשאנחנו מתקשים לקבל החלטה?
הדבר העיקרי שקורה כשאדם מתקשה בקבלת החלטה, הוא שפשוט ברוב המקרים הוא ימנע מלקבל אותה. והאמת? אפשר להבין אותנו 🙂 זה די הגיוני להימנע במצב כזה. ההימנעות היא מנגנון הגנה שעוזר לנו לא לחוות את הסבל, ואפילו את הייסורים, שקורים לאורך כל שלבי קבלת ההחלטה. דבר נוסף שקורה בקושי לקבל החלטה הוא כמובן מחשבות טורדניות בלתי פוסקות על ההחלטה, מכל כיוון וזווית אפשרית. ההחלטות שלנו בחיים מתקשרות לנו לזהות העצמית שלנו, וחשוב לנו כל הזמן לא לאבד את עצמנו בדרך (עיינו רשימת הפחדים שלמעלה).
אז מה עושים?
מה לא עושים: לא להיאבק
אין מה להיאבק. אם אתם רוצים להמשיך להיאבק, זה גם בסדר. המציאות לא תעצור בעדכם. אני מצאתי שזה לא עזר לי להיאבק בעצמי או להיאבק במציאות. זה רק הגביר את הסבל. אבל זו גם אופציה והיא תמיד שם בשביל להתרחש. כי כמו שאנחנו אומרים, יש את הקושי עצמו ויש את ההתנגדות לקושי. אז המון פעמים ההתנגדות עצמה כואבת. כמו שלוקחים ילד קטן ועושים לו מקלחת, או מנסים להלביש אותו, והוא זז ומשתולל, זה גם יכאב אולי וגם ייקח יותר זמן לנקות אותו.
לכל אחד מאיתנו יש אחד או יותר של נקודות 'עומס' בחיים שלנו, הם הולכים איתנו ופוגשים אותנו בכל מיני צמתים, זה לא התחיל עכשיו וזה אולי גם לא יפסיק עד יום מותנו, מי יודע? כאבי ילדות ורישומי ילדות לא משתחררים ברגע אחד. בשורש, דפוסים מסוימים נרשמים לנו בילדות, התניה מסוימת נוצרת, ועם החיים היא מוצאת לה את הדרכים שלה להשתחרר, לפעמים אחרי מאבק ממושך והתנגדויות. אבל הדברים סופם להשתחרר ולהירפא.
לא יעזור לכעוס על עצמנו אם זיהינו שאנחנו בהימנעות או במחשבות בלתי פוסקות וקושי להחליט. זה בדרך כלל יגביר את המתח הפנימי, ויצור בעיה על בעיה, כשבפועל – מי אמר שזו בעיה? אולי זה פתרון? אולי זה ריפוי עבורי לנוח מההתלבטויות הקודחות ולתת לעצמי את הזמן להבשיל? אני מאמינה שדברים לא קורים סתם, והחלטות מתקבלות בדיוק בזמן שבהן הן צריכות להתקבל.
מה כן? איך עוזרים לעצמנו במקומות האלה שאנחנו מתלבטים בהם ללא הפסקה?
ברמת המה כן, ראשית מומלץ לשלוח הרבה הרבה חום, אהבה וקבלה אל המקומות האלה שלנו. אפשר להתייחס לעצמנו כאל ילד קטן, שבאמת מרגיש חשש. הילד הפנימי הזה מחפש ביטחון, הוא רוצה להרגיש אהוב בכל מצב, הוא רוצה להרגיש מוגן, בטוח, שלו. אז אפשר כבר לומר לו, כהורה פנימי אל ילד פנימי: לא משנה במה תבחר, אני תמיד אהיה איתך ואאשר אותך". או: גם אם תעשה טעות ממש חמורה, אני עדיין אוהב אותך ואעזור לך למצוא שוב את הדרך הנכונה עבור האושר שלך". או: כל הכבוד שחשוב לך לשמור על עצמך, בוא נמצא דרכים שבה הדרך תהיה לך קלה וברורה יותר".
הרי, מה שאנחנו מחפשים כשקשה לנו לבחור? רק הרגשה אחת ויחידה: הקלה.
אז למה שלא ניתן לעצמנו את ההקלה הזאת כבר כאן ועכשיו?
במקום לשאול את עצמנו: מה לבחור, כך או כך? פשוט נשאל את עצמנו: מה יגרום לי להירגע בתהליך הבחירה? זאת שאלה הרבה יותר מרגיעה. אולי אני אגלה שבשביל לקבל את ההחלטה אני צריכה יותר תמיכה, או אישור ממישהו, או יותר ידע. מה יעזור לי לקבל את ההחלטה? מה יעזור לי להתקדם? השאלות האלו יותר מרגיעות מההלחצה העצמית שעומדת עם סטופר: "לא בחרת, לא בחרת, לא בחרת…". ומכאן גם דפוס ההימנעות שלנו. כי לאף אחד מאיתנו לא נעים עם לחץ, כעס או תוקפנות כלפי עצמנו. זה פשוט גורם למצב שלנו להיתקע יותר ויותר. אז כדי להגיע להחלטה צריך קודם כל להירגע. אחרי שנרגענו ננסה להבין מה חסר לנו בשביל לקבל את ההחלטה – ביטחון, תמיכה, הבנה, אישור כלשהו וכד'.
לקפוץ למים או צעדים קטנים?
תמיד אומרים לנו: "יאלה קפצ/י למים, מקסימום…." מקסימום מה?! אטבע? כשאדם נמצא בחרדה של קבלת החלטה, הוא באמת רואה שהבריכה היא בלי מים וקפיצת הראש הזאת תסתיים באסון. קשה לסמוך. האם אני יכולה לסמוך על המציאות הזאת? האם אני יכולה לסמוך על עצמי? אולי רשמי העבר עוד עולים בי ומורידים למטה. כאן אנחנו חוזרים למקום הזה של מערכת היחסים עם עצמנו. מה קרה לנו כשפעם טעינו, וזה היה 'אסון'? איך הרגשנו אז? איך התייחסנו לעצמנו כשעשינו טעות וזו לא הייתה הבחירה הנכונה? (משערת שבהרבה הלקאה עצמית).
מהצד השני, כמה פעמים קרה שחשבנו על משהו כל כך הרבה זמן, על האפשרויות, ההשלכות, העתיד שתמיד היה נראה גרוע, ובסוף – כשהגענו לסיטואציה, היא הייתה בסדר גמור ואפילו מצוינת לנו? המוח שלנו זוכר את הרגעים שנכווינו מהחיים, ובאופן הישרדותי ומצורך להגן עלינו, הוא לא נותן לנו לשחרר. הוא לא נותן לנו לפתוח את המקומות שבהם זה בטוח להתקדם.
אז כשאנחנו ניגשים לקבל החלטה אפשר לשאול את עצמנו? מה הדבר הכי גרוע שיקרה? ואם זה יקרה, איך ארגיש? איך אצליח להתגבר על זה? האם אוכל להתמודד עם זה? איזה משאבים יש לי שאיתם אוכל להתמודד? אילו צעדים קטנים אני יכולה לעשות כדי להתקדם?
לסיום, נזכור שהמערכת שלנו חכמה ותמיד שואפת לבריאות והרמוניה. אין באמת טעויות. יש למידה, יש הבשלה, יש התבגרות. נשתדל להתייחס לעצמנו באהבה הראויה, בהבנה המתאימה שהחיים תמיד שם בשביל להראות לנו ולהוביל אותנו, גם דרך הסיבובים וההתלבטויות, וההתעכבויות, וה"טעויות" שאנחנו עוברים בדרך.
בהצלחה 🙂