אחת ההתמודדויות המעיקות שיש לנו בחיים, היא ההשוואה שאנחנו עושים עם אחרים. לכל אחד מאיתנו יש דמות של אדם אחד או יותר שכשאנחנו משווים את עצמנו אליו או אליה, אנחנו מרגישים פחות טוב. וזה כנראה תמיד יהיה ככה, שבתחום אחד או יותר של החיים יהיה מישהו ש'עבר שלב', איפה שאת/ה 'נתקעת'. אז מה עושים עם ההשוואות לאחרים, מה אנחנו מרגישים שם ואיך אפשר להתמודד עם זה? על כך בפוסט שלפניכם.
תחושת נחיתות
אז קודם כל, הקנאה והתחרות וההשוואה שיש לנו עם אנשים אחרים מגיעה ממקום אחד: הנחיתות שיש לנו עם עצמנו. וזה דבר שקודם כדאי להכיר בו. המציאות החיצונית שבה אדם מקנא באחר, מתחרה בו, ואפילו שונא אותו בשל כך, מתחילה בחוסר שיש לאדם עם עצמו. לכן, הסימפטום החיצוני של הקנאה וההשוואה, עוזר לנו הרבה פעמים לראות איפה אני מונח/ת. אז במקום להתחפר בתחושה של הקנאה – אפשר להודות: יש בתוכי חלק שמרגיש נחות, לא שווה מספיק, לא מוצלח, חסר ערך, ואולי גם כשלון. וזה טבעי, התחושות האלו, מתעוררות אצל רובנו, בכל יום או במצבי חיים שונים. כי לרוב, המפגש עם האחר, בדמיון או במציאות, גם מפגיש עם מה שעוד חסר לי. לכן, ההשוואה הזאת יכולה להביא אותנו למצב של הימנעות ובריחה מסיטואציות חברתיות או מצב שבו אני מרצה את הסביבה, לא מבטא/ת את עצמי, מתנצל/ת, מצטדק/ת, אבל השאלה היא: האם אני דוחה את עצמי? מה שנקרא: הגעתי עם זה מהבית 🙂
סליחה, את/ה חסר?
בישראל, כולנו מכירים את זה. את/ה מגיע/ה למפגש חברתי, השאלה הראשונה ששואלים היא "במה אתה עובד?" או הגרסה היותר 'עדינה': "ומרוויחים מזה?". או אם את רווקה, "אז נו יש לך מישהו?" (או: 'יש חדש?' לעדיני הנפש שחושבים שלא הבנת שהתכוונו לשאלה הראשונה). ואם את נשואה, 'אז מה עם ילדים?' ואם יש לך ילד אחד, 'אז מה עם עוד ילד'? ואם את מחנכת את הילדים בדרך מסוימת, 'אז למה ככה?' ואם לא קניתם עדיין בית, אז 'אתם בשכירות פה?' נראה שמאוד דחוף לכולם לדעת אם הסתדרת בחיים, ואיך, ולמה, וכמה, ועם מי… כן.. מכירים. אבל האמת, שגם אם לא היו שואלים אותנו שום דבר, אם אנחנו מרגישים נחותים, התדרים והאנרגיות של הסביבה ישתקפו בחזרה אלינו. וגם כשאנחנו לבד, המוח שלנו ידאג שנשווה את עצמנו לאחרים. ככה זה, ככה המוח (השמאלי) שלנו בנוי, לחפש את החסר.
סימפטומים ביני ובין עצמי
ההשוואה לאחרים, פוגעת בעיקר בזמנים שאני דווקא לא עם אנשים. שם, כמו שאמרנו, אני יכול לברוח, להצטדק, להרגיש אי נעימות. הקושי העיקרי הוא הזמנים שבהם אין אף אחד מסביב, והמוח מריץ את האנשים האלה, המוצלחים. שם אפשר לחוות דיכאון, עצב, נחיתות, חוסר ערך, פגיעה בדימוי העצמי, תחושה של ריקנות, פחד משתק, או להפך נסיון לעשות הרבה דברים באינטנסיביות כדי להיות כן מוערך. התחושה העיקרית שמרגישים שם היא מאבק. זה בעצם מאבק על מקום, כשהאמת היא: יש לי תמיד מקום! אני לא באמת מתחרה כאן עם אף אחד.
מי אתה באמת?
כלומר, אם נעמיק את זה עוד יותר, נראה, שאפשר להרגיש נחיתות, רק אם את/ה מזוהה (ומכור/ה ל) עם הזהות החיצונית שלך. אם אתה מחובר לזהות שאינה תלויה בכסף, כבוד, מעמד אלא רק לאהבה ולמהות הפנימית שלך – לא ייתכן שתרגיש נחות. זה לא אומר שלא צריך להתקיים גם ברמה החיצונית של החיים, אלא הדגש הוא לא להיות תלוי בה. ולמה? כי יש מקום רגוע שבו כולנו אחד. זה המקום שבו אף אחד לא מפחד שלא יישאר לו מספיק, ואף אחד לא מנסה להידחף בכוח לשום מקום. אני לא בתחרות עם אף אחד. אם אתה אומר דעה אחת, זה לא מבהיל אותי, ואם אני אמרתי משהו שלא בדיוק הסתדר לך, אני בסדר עם זה. ואם אני מתרגל לחיות מהמקום הזה, שבו אני במסלול שלי, מתעסק בעניינים שלי, ופועל מתוך מקום מהותי, יהיו לי פחות ופחות רגעים שבהם אני מסתכל החוצה ומשווה וממילא יותר שלווה נפשית.
להכיר ברגש
אז במצב שבו אני לא זוכר את המהות להכיר ברגש שעולה: כן, אני מקנא/ה. כן, אני מרגיש נחות. כן, אני משווה. זה בסדר. זה דבר שאנחנו לא נפטרים ממנו כל כך מהר. זה אותו מנגנון שכחה שיש לנו, שאנחנו שוכחים כמה טוב יש בנו, כמה כן הצלחנו ואנחנו לא מחשיבים זאת כהצלחה. אז גם אם שכחתי, והתחלתי להשוות ולקנא, אני לומד/ת לקבל את זה ולדעת שזה גם חלק מהמסע שלי, עד שאגיע לנקודה שבה אני כבר לא. (ואז… תגיע נקודה נוספת 🙂 שגם היא תעמיק לי עוד יותר את החיבור לעצמי, אל המהות, אל הלב והאהבה שאני.
מה דעתכם, איך אתם חווים את ההשוואה עם אחרים? אשמח שתכתבו לי ממש כאן למטה בתגובות.