יום אחד גיליתי שאחד הפוסטים הכי פופולריים בבלוג שלי, עם הכי הרבה 'הקלקות', הוא הפוסט על "איך להפסיק התמכרות לכאב". וואו. נתון מעניין, חשבתי. אז היום החלטתי לדבר על ההתמכרות למאבק, לסבל ולכאב. מאיפה הדבר נובע? מה אנחנו חווים שם, ואיך אפשר לצאת משם? על כך בפוסט שלפניכם.
קודם כל תירגעי
בסוף, אנחנו רק מחפשים להירגע. רוצים הקלה מהכאב. הפיסי. הנפשי. מהעבר. מהזיכרונות. מהמחשבות. מהטרדות. מהפחדים. מהקולות המוטרפים שרצים בתוכנו. בשביל הקלה ורגיעה אנחנו מוכנים לשלם הרבה. ובאמת כל אובייקט מציע לנו את החוויה הזאת: בוא, תירגע אצלי. אצלי יש את מה שחיפשת. מחפשים את האור, את העונג הבא. שואלים את עצמנו שוב ושוב: מה ימלא את החלל שנפער אצלי? מה ירגיע? מה יאלחש? מה יתן לי תחושה של מלאות?
מחזור האסקפיזם
זה טבעי. הרצון לקבל 'אור' ועונג – זאת מערכת ההפעלה שלנו. יש לנו מנגנון מובנה במוח, מנגנון העונג שמחפש כל הזמן מילוי של אור אל הכלי. השאלה היא על מה אנחנו מתענגים, באיזה מינון, באיזו צורה, מאיזה מקום. אצל מי שחווה טראומה, התמכרות לכאב וכפייה לעסוק בהתנהגויות שמספקות הקלה זמנית ממצוקה רגשית היא נפוצה. בניסיון לברוח מרגשות מעיקים, האדם מנסה לפנות לחומרים או התנהגויות ממכרות, כגון סמים, אלכוהול, הימורים, פגיעה עצמית, שימוש יתר במסכים, מערכות יחסים פוגעניות ועוד. פעולות אלו מציעות הפוגה רגעית מייסורים רגשיים, אך מחזקות את השימוש בהן כמנגנוני התמודדות.
הזדהות עם האובייקט
במצבי טראומה, מערכת התגמול של המוח שמשחררת דופמין, נעשית רגישה ומגיבה יותר להשפעות המענגות של חומרים ממכרים או מצבים ממכרים. קליפת המוח הקדם-מצחית של המוח, האחראית על קבלת החלטות ושליטה בדחפים, עלולה להיפגע על ידי מצבי טראומה, ולפגוע עוד יותר ביכולתו של הפרט להתנגד להתנהגויות ממכרות. וכך נוצר מעגל קסמים של שבי בתוך עולם שהוא חיצוני וזר לאדם, מה שמגביר את הניכור והריקנות הפנימית עוד יותר. באיזשהו מקום נוצרת הזדהות מאוד חזקה עם הדבר הממכר, ונוצרת זהות מדומה של האדם עם מושא ההתמכרות.
הקלה מדומה
בספר "נרשם בגוף" ואן דר קולק מספר שכשהוא הנחה קבוצות טיפוליות של ותיקי קרבות מויאטנם, הוא ראה שהם מתעוררים לחיים בזמנים שבהם הם מדברים על התרסקות מסוק ועל חבריהם הגוססים. הוא גם נתן להם לצפות בסרט מלחמה ובסרט רגוע כאשר במקביל הם התבקשו לשים את היד בדלי מלא קרח. רמת הכאב שלהם מהקרח, הייתה נמוכה יותר, כשהם ראו את סרט המלחמה. הוא הגיע למסקנה שלאנשים רבים שסובלים מטראומה, חשיפה מחודשת לדחק, עשויה לספק הקלה מדומה מחרדה. זה מעניין. יש לנו מנגנון עמוק, גאוני וחכם, שמחפש לקבל הקלה כדי להירפא, גם אם זה דרך כאב. וכך נוצרת היקשרות ואחיזה באנשים ובמצבים, מתוך פצע.
רישומי ילדות
המונח טראומה ופוסט טראומה הם מונחים גדולים. לא כולם מפתחים הפרעה פוסט טראומטית, ויש מנעד שלם של אנשים שונים עם השלכות שונות. אך לכולנו היו מצבי כיווץ כאב ורישומים לא קלים מהילדות. נולדנו לכאן תמימים לגמרי, חשופים לגמרי, לוח חלק לעולם מורכב. בלימוד של ימימה יש דיבור רב על רישומי הילדות. לא בשביל לחטט בהם, אלא בשביל להכיר בהם ולהרפא. לכולנו יש רישומי ילדות שפצעו אותנו כשהיינו קטנים. ההורים עשו מה שיכלו, והילדה הקטנה חוותה מרכיבים רבים של דחייה, פחד, כיווץ, כאב, אהבה על תנאי, ריחוק. כילדה קטנה, כשהגיעה חוויה של כאב, לא היו לה כלים להתנגד, להתמודד, לעכל, להבין. הכאב הודחק ונרשם במערכת. בהמשך גם חווינו חוויות מול סביבה נוספת – משפחה מורחבת, חברים, מורים, דמויות סמכות שונות, דברים שלא טופלו התחילו לצוף עם הזמן, ונהפכו לדפוסים ודינמיקות של פגיעה ושחזור כאב.
כאב שמושלך
כשאנחנו גדלים, באופן לא מודע אנחנו סוחבים את הרישומים האלה, רישומי הכאב. ואז, מגיעים לפנינו בני אדם שונים, ש"לוחצים על כפתור הכאב". למשל, ילדה שחוותה דחייה קטנה או גדולה בילדות, וזה לא חייב להיות חרם, או אלימות קשה וקל וחומר אם כן. אז נוצרת לה התניה בראש לגבי אנשים מסוימים, לגבי איך היא אמורה להתנהג, מה היא צריכה לעשות כדי לא להרגיש דחייה ובאיזה מצבים היא תפגע עד עמקי נשמתה ממילה שנאמרה. לאט לאט היא נעשית תלויה באחרים ובתגובות שלהם וכאן יכולה להתפתח התמכרות לאישור מבחוץ. דוגמה נוספת היא במערכת זוגית. לימימה יש משפט: "כאבי ילדותה משליכה על בעלה". בני הזוג מגלמים שחזור של המערכת הרגשית שהכי דומה לילד/ה מול הורה. זאת מפני שזה מקום שיש בו ציפייה שיספק ביטחון פיסי ורגשי, יספק אהבה ללא תנאי. אך במציאות, הרבה פעמים במערכת הזוגית, לצד העונג והשמחה, צפים גם כאבים רבים, שגם הם נועדו לשחרר מקומות כואבים ולרפא אותם (למותר לציין שלא מדובר על קשרים רעילים ופוגעניים). אם ממשיכים להיות על אוטומט, הדרך לפגיעה מתמשכת ולסבל נפשי בתוך המערכת הזוגית, קצרה.
המסע לריפוי
מאז רישומי הילדות, אנחנו במסע לריפוי. מחפשים חוויות שיפסיקו את הכאב, שירגיעו. מהמקום הזה אפשר להבין את כל ההתמכרויות שלנו. את הלחיצות האינסופיות על הסמארטפון, את הרצון העז להסכמה, אישור, אהדה ואהבה מהסביבה, את הפנייה לחומרים ממכרים. אבל כדי להפסיק כאב, אנחנו פונים לדברים שמגבירים כאב. מגבירים ריקנות. הניסיונות שלנו לאלחש כאב באמצעות כאב, מותירים אותנו מצד אחד עם הקלה, ומצד שני הם משאירים אותנו ריקניים וחסרים עד כדי מצב של מאיסה בחיים. כי האדם המודרני כבר מבין שהוא כבר עשה הכול, ראה הכול, הבין הכול. לא חסר לו כלום אבל חסר לו הכול. מהמקום הזה, אנחנו נשאבים שוב ושוב לצפות למשהו מבחוץ שימלא, ושוב ושוב מתאכזבים.
להודות על האמת
הצעד הראשון בכל תהליך החלמה הוא הודאה. זו הדרך ליציאה מאזור העיוורון. לאחר שנובעת הכרה, התבוננות מהצד כצופה על המצב – לאט לאט דברים מתחילים להיפרם. להשתחרר. גם אם לא מיד. גם אם זה לוקח שנים רבות, ובתכלס, אפילו כל החיים. מתגלה כוח רצון, שרוצה אחרת. גם אם ההבטה יכולה לזעזע את הנפש, שהיא במצב 'כזה', כשיש הכנעה, מגיע חיבור עמוק יותר לעצמי. למקום פנימי יותר, שם יש ריפוי ותיקון. עוד שכבה מתקלפת, ועוד קליפה משתחררת והאני העצמי חוזר להתגלות לאיטו. ברמה המעשית, יש הרבה כלים שמאפשרים לנו לחזור ולגלות את הריפוי הפנימי: תרגול נוכחות וחיבור להווה, נשימה, מגע, הקשבה ללב, תנועה, גבולות ברורים, בירור רצונות, קשרים מיטיבים, קשר עם מטפל/ת, קבלת עזרה מאחרים, חזרה מחודשת לפעילות, ועוד… זה מסע שלם, שבו יש הרבה עליות, ירידות, נפילות, טעויות, שגיאות. עד שמדייקים ומשילים את הזהות המדומה, שנוצרה כתוצאה מחוויות העבר.
לסיכום
התמכרות לכאב ולסבל היא מצב שבו אנחנו מחפשים בחוץ מילוי לחסרון פנימי, ומנסים להרגיע כאב באמצעות כאב. בשורש, זה מקום חיובי שרוצה להירגע, לקבל אהבה, להרגיש עטוף ואהוב. עצה טובה בהקשר הזה, היא במקום לחכות שכשיקרה המשהו הזה בחוץ שאליו שדרכו נקבל את הרגיעה – ורק אז נרגע. פשוט נרגע ממש עכשיו. ממש ברגע זה. נלמד את המערכת שלנו ונתרגל אותה למצוא עוגנים פנימיים של שקט, שלווה ורוגע. מתוך המקום הזה, רמות החרדה ירדו, ואיתם הצורך האובססיבי לחפש עוד ועוד בחוץ. כי בתוכנו, יש את כל מה שאנחנו מחפשים.